בגיל שנתיים עד שלוש לילדכם כנראה כבר יש יכולת פיזית לשלוט בסוגרים, להתאפק ולשחרר מתוך מודעות. זמני הטלת השתן הולכים ומתארכים והחיתול נותר יבש גם לאורך שעתיים. זהו סימן ראשון לבשלות של הילד לתהליך.

בתחום הקוגנטיבי- שפתי- הוא מסוגל להבין הסברים מילוליים. הזיכרון והדמיון המתפתחים בשלב הזה מסייעים לו להצליח במשימת הגמילה באמצעות משחקי דמיון ומשחקי תפקידים.

מוטיבציה– חשוב לראות שילדכם מעוניין ומפיק הנאה מעשייה עצמאית! הרצון והמוטיבציה "להיות גדול" הם חשובים ותורמים לתהליך. 

רגשית- הילד לומד לדחות סיפוקים- לחכות עוד רגע לממתק, להמתין שאמא תסיים את שיחת הטלפון וכד'. 

בנוסף, יש לשים לב מה קורה כשהילד שופך בטעות כוס מים לדוגמא, האם הוא מאד נסער? מרגיש אשמה רבה? בוכה או מסתגר? אם כן, כדאי להמתין עם הגמילה ולעבוד על פיתוח התחום הרגשי וכן לאפשר לו להבשיל. זאת על מנת להימנע ממצב בו הילד חש אשמה ואף מצוקה כאשר הוא מפספס ובאופן טבעי זה יקרה כחלק מתהליך הלמידה. 

שלב טרום הגמילה משמעותו- לאפשר לילד להיכנס ברגל ימין ובחווית הצלחה לכל תהליך הגמילה. תהליך שהוא הדרגתי, מאפשר התנסות ללא ביקורת ולחץ. התחלה חיובית שכזו תגדיל משמעותית את הסיכוי להצלחת התהליך כולו. 

מה זה אומר בפועל?
בשלב ראשוני זה אנו לא יוצאים בהצהרות, לא משתפים דודים וסבתות ולא עושים רעש…. אלא מאפשרים לילד לחוות את ההתנסות הראשונית בסביבה תומכת, מבלי שיהיה עליו את הלחץ להצליח… חקירה ראשונית זו נובעת מסקרנות טבעית ורצון טבעי לצמוח ולגדול. בין אם ביוזמת הילד או ביוזמתנו, הילד מתיישב על הסיר או על האסלה, חווה את התחושה שנוצרת אצלו בגוף, חווה את הרגשות שזה מעורר, חש את הפידבק החיובי שלנו ובתקווה – יחוש שיש פה עניין לא מאיים ואפילו נחמד הקשור בגדילה והתפתחות. 

אין זה משנה בשלב זה אם יוצאים תוצרים אל הסיר/ האסלה.

כאשר יש חוויה חיובית, בהדרגה נגדיל את משך הזמן בו הילד נמצא ללא חיתול בבית בשעות אחה"צ. עדיין ללא הצהרה ש"הנה נפטרנו מהחיתול". 

שתי המטרות של שלב טרום הגמילה:

1- להתיידד עם האסלה או הסיר 

2- לחוות את הפספוסים

אולי זה ישמע לכם מוזר, אך חוויה של פיפי בתחתונים אינה דומה כלל לחווית פיפי בחיתול. חוויה זו עשויה להבהיל ילדים. נוזל חם אשר מפלס דרך עד הנעליים זו תחושה מוזרה וחדשה עבורם. ילדים עשויים להיבהל מכך ולדרוש באופן מיידי לשים חיתול. על כן חשוב להמנע מהצהרות מיותרות כיוון שמהר מאוד נאלץ גם להחזיר אותו ולהכריז על הנסיון ככושל. במקום לצאת בהצהרות, עדיף להיות קשובים לקצב של הילד, לצורך ולמוטיבציה שלו. 

כאשר ילד נבהל מהתוצרים בתחתונים, עלינו להרגיע אותו ולומר שזה שלב טבעי בלמידה. עוד מעט ידע לעשות בשירותים בדיוק כמו הגדולים. 

כשאנחנו נכנסים לתהליך אנו אומרים לילד- "אתה גדול, אתה יכול… " אך מיד מתחילים לתזכר אותו ולנהל אותו. 

הילד נהיה מבולבל- אני גדול או לא? 

כדאי שתדעו, המפתח להצלחת התהליך הוא- האחריות שהילד מסכים לקחת על עצמו! 

על מנת שילד יעצור משחק עם חברים ויגש לשירותים, על מנת שילד יקפיד להיות בקשר עם גופו ולהגיב בהתאם- עליו להיות מגוייס לעניין!

כיצד נעשה זאת?

שיחה כגון "היי חמוד, אתה פנוי? אשמח שנשב לשוחח קצת. שמתי לב שבזמן האחרון אתה יושב על הסיר ממש כמו גדול… בקרוב אתה תוכל להיפרד מהחיתולים, אתה תוכל ללכת לגן עם תחתונים, גם לגינה ולכל מקום… את החיתול אנחנו נשים רק בלילה. מה דעתך? היית רוצה??"

בשלב זה הילד עשוי לקפוץ ולומר "כן, כן, עכשיו אני רוצה.."

חשוב שאנחנו נעצור אותו ונדגיש אנחנו רוצים לתכנן איתו את הורדת החיתול ולא באופן מיידי. כך הילד יחוש שיש מי שמנהל את התהליך והוא בידיים בטוחות. 

ניתן לקבוע שבעוד שבוע מתחילים!

עד אז יש לנו תוכניות- להמשיך להתאמן, לקנות יחד תחתונים שהוא כמובן בוחר, לקשט את הסיר או הישבנון… כל זה יבשיל את הקרקע לרגע האמת. רגע ההפרדות מהחיתול 🙂

נניח לנושא, נמשיך באימון הרגיל ונציע שוב בעוד שבוע או שבועיים.  

חשוב להבין, ילד שלא נותן את אישורו לתהליך, לא יקח אחריות, לא ישתף פעולה ולכן אין טעם להתחיל! 

במצב זה עלינו לקחת צעד אחורה ולברר מדוע אינו מעוניין. 

האם יש לו צורך להישאר קטן ומוגן?

האם הוא פוחד ללכלך? פוחד לאכזב? 

כאן התפקיד שלנו הוא קריטי. עלינו לגלות מה עוצר את הילד ומה מונע ממנו להתפתח באופן מיטבי, אל עבר ביטחון עצמי, עצמאות ואחריות.    

את היומיים הראשונים נדאג לפנות לחלוטין.

נשהה עם הילד בבית, נדאג להיות פנויים וזמינים עבורו, ללא אורחים וללא מטלות מורכבות. 

נדאג לגלגל שטיחים ולניילן את הספות. 

הרוגע והפניות שלכם חשובים בשלב זה במיוחד

עליכם לדעת שיומיים אלה יהיו מלאים בהרטבות כיוון שהילד מתאמן. הוא זקוק לחוש את אורך הרוח שלכם ולדעת שהוא בסדר גם כשהוא מרטיב. 

עודדו את הילד בכל התקדמות קטנה, גם אם מפספס ואומר שפספס- זו לקיחת אחריות וכדאי להתרשם מההתקדמות. 

המנעו מזעקות שמחה כאשר מצליח, גם אין צורך לצלם ולשלוח לסבתא 🙂
כבר נתקלתי בילדים שניבהלו ולקחו כמה צעדים אחורה. 

באופן כללי, רצויה גישה חיובית ומעודדת עם מינימום התערבות שלנו-
הנטיה לשאול לעיתים קרובות מדי "יש לך פיפי/קקי?" עלולה להעביר את המסר המוטעה שהאחריות על הפיפי/קקי היא עליכם, ההורים.
במקרה זה הילד יסיר מעליו את האחריות.
זה כמובן מתכון בדוק לכשלון. 

ניסוח אחר אשר מתזכר ועדיין משאיר את האחריות לילד הוא: "אתה זוכר שאתה בלי חיתול, ואם אתה צריך…תאמר לי ונרוץ יחד לשירותים"

ניתן לתרגל הגעה לשירותים מנקודות שונות בבית ואף למדוד זמנים, מה שיכניס קצת שחרור והומור לתהליך. 

פשוט באופן ענייני, מחליפים, מנקים ואם אפשר מזמינים את הילד להתלבש בעצמו. לא אומרים לו :"פעם הבאה תצליח" כיוון שאנחנו לא באמת יודעים. בנוסף, אנחנו לא רוצים להעביר ציפייה שהיא לא ריאלית. הציפייה המותאמת היא- שבימים הראשונים יש יותר פספוסים מהצלחות ואת זה כדאי לזכור. נעודד את הילד על הנסיון וההתמדה ונזכיר לו- שבסוף הוא ילמד ויעשה כמו כל הגדולים- בשירותים!

התהליך עשוי להימשך מספר ימים או מספר שבועות, בהתאם לקצב האישי של הילד. חשוב שניתן דגש על המוטיבציה, על ההתקדמות, איטית ככל שתהיה. 

כדאי לדעת, שהחזרת החיתול עשויה לפגוע בדימוי העצמי של הילד. המסר שעובר הוא: "טעינו לחשוב שאתה מסוגל להצליח" ולכן מומלץ להתייעץ עם איש מקצוע לפני שעושים את הצעד.

יוצאי דופן הם המקרים בהם הילד מראה שינויים דרסטיים בהתנהגותו ורגשותיו. למשל- ילד נח שפתאם בוכה המון או מראה גילויי אלימות, ילדה שממש נבהלת מהפספוסים ומתקשה להירגע וכדומה. 

כמובן שהכנה נכונה בשלב טרום הגמילה תוריד משמעותית את הסיכוי לחוויה טראומטית ותעזור להתקדם בצעדים בטוחים אל עבר המטרה. 

ילדים רבים חווים קיבעון בשלב שחרור התוצרים המוצקים אל האסלה.

הסיבה הראשונית היא פשוטה– כיוון שילדים לומדים בשלב ראשון את רעיון ה"התאפקות" ורק בשלב שני את רעיון ה"שחרור", התוצאה הברורה היא שילדים חווים בשלב די ראשוני בתהליך חוויה של כאב בשל עצירות הנגזרת מרכישת ההתאפקות. 

הכאב הנחווה בשלב ראשוני זה מפתיע אותם ומעורר פחד. על כן הם מנסים להימנע משחרור, מה שכמובן, מחמיר את המצב. על כן, מומלץ (באישור רופא) לשלב בתפריט סיבים תזונתיים, פירות והרבה מים. 

שלב זה עובר מאליו תוך שבועות ספורים. 

במידה והילד שלכם כבר תקופה ארוכה מתאפק ומתאפק עד שלבסוף עושה בתחתונים 

כנראה שהדבר מורכב קצת יותר.

יתכן והילד מצא דרך יעילה להפעיל אתכם ההורים ובעיקר להראות לכם שהוא חזק וקובע.

"אתם קובעים עליי בהמון דברים, כשאתם מחליטים עליי, אז אני מרגיש חלש וחסר השפעה. 

השליטה בקקי מאפשרת לי לחוש חזק ובעל שליטה. כאן רק אני קובע "

בכל מקרה, המחירים שמשלם הילד הם גבוהים:

בדימוי העצמי, במקום החברתי וביחסים עמכם.

לכן כדאי לאתר את מוקד הקושי, לטפל בו ולאפשר לילד שלכם לחזור ולחיות את מלא הפוטנציאל שלו, מבלי הגורם המעכב!  אני כאן בשבילכם. 

מרבית הילדים שמפספסים באופן עקבי ולרוב גם מתכחשים לתוצרים, הם ילדים שמראים נמנעות. כלומר- מרחיקים מהם את האחריות, מסרבים לקחת על עצמם את האתגר. הסיבה לכך היא אחת: הם מאמינים שהם לא יצליחו. 

הנמנעות, לכל הפחות, משאירה בידם את תחושת הערך העצמי:

"הרי אם לא באמת ניסיתי, זה לא נורא שנכשלתי. אם ארצה אני אוכל להצליח" 

התוצאה של הפספוסים לאורך זמן היא חוויה של בושה, אשמה, פגיעה בערך העצמי ולעיתים קרובות גם מחיר חברתי שהילד משלם.

במה אתם יכולים לסייע לו?

א. חפשו להאיר מקומות בהם הילד מגלה עקביות, נחישות ואומץ ועודד אותו על כך!

 ככל שהילד יהיה מוזן במסרים חיוביים כך יאמין ביכולתו להתגבר גם על מכשול זה.

ב. התבוננו והביאו למודעות שלכם את דרכי החינוך בהם אתם נוקטים כהורים. 

    האם אתם מתעקשים איתו על המון דברים? יתכן והוא למד להתעקש חזרה ולהתנגד לכם.

האם אתם עושים עבורו פעולות שהוא כבר יודע לעשות בעצמו? יתכן מאד שהוא מצפה שגם בנושא הרגלי הנקיון החדשים "תעבדו עבורו". 

האם אתם מרבים לרחם ולהגן עליו? לדבר בשמו למשל… הניחו לו להתמודד והאמינו בכוחותיו.