הילדים המקסימים שלכם, אותם הבאתם לעולם, מחפשים בכל דרך להיות משמעותיים ואהובים.

אם נדמה לכם שהילד שלכם עושה כל שביכולתו כדי להוציא אתכם מדעתכם, אתם כנראה צודקים וכדאי שתדעו-
יש לו סיבה טובה לעשות כן.
תיכף אסביר…

קודם כל חשוב להפנים שזה לא בגלל שאתם הורים לא טובים או לא משקיעים, לפעמים ההיפך הוא הנכון.

וזה לא בגלל שהוא רק רוצה להכאיב לכם.

אז מה יכולה להיות הסיבה בגינה ילדים "עושים הכל הפוך ממה שמבקשים מהם?"
או- מביאים אתכם לקצה גם לאחר שהבטחתם לעצמכם שלא תרימו שוב את הקול.

הקושי שלכם גדול, פשוט כי חשוב לכם להצליח. והנה אתם כאן קוראים ומרחיבים ידע.

ההסבר הנ"ל יהיה לכם קצת כבד אולי אך במפגש פרטני יהיה ניתן לדייק זאת עבור הילד שלכם, כדי שגם אתם תוכלו לעהנות מחיים טובים ורגועים יחד עם הילד שלכם. 

אז…בין אם מדובר בהתנהגות אקטיבית כגון התפרעות 

או בהתנהגות פסיבית כגון התעלמות כאשר קוראים בשמו למשל, 

הבסיס להתנהגות הוא זהה וכעת אתם הולכים לגלות מהו. 

לצורך ההבנה, בואו ניקח צעד אחורה- הילדים שלנו מגיעים לעולם ומיידית מחפשים תשובות לשאלות- 

איך משתייכים כאן? איך אני יכול להיות משמעותי בבית הזה?

הם צופים בהורים, הגדולים וה"כל יכולים" מתפעלים את העניינים, לוקחים החלטות, מזיזים הרים! ואילו הם רכים, חסרי כוחות וחסרי יכולות.

אדלר אמר שכל חיינו היא התנועה ממינוס לפלוס- מתחושת נחיתות לתחושת ערך. 

ואכן הם מחפשים בכל כוחם דרך יצירתית להיות משמעותיים. 

בשלב מסוים בדרך הם מבינים שכדי להשתייך וכדי לחוש משמעותי כאן 

עליי להיות כמו ההורים- חזק, קובע ונחוש. 

יתכן וילד אחר שלכם הסיק מסקנה אחרת- שעדיף להיות קטן וחלש ובכך לשמר את ההגנה והחסות עליו.  

בכל אופן, אם אתם מוצאים עצמכם כועסים עליו מדי יום אתם כנראה משתייכים לקבוצה הראשונה.
קבוצה בה כל צד נאבק כדי לומר את המילה האחרונה. 

חשוב שתדעו, שלא מדובר באופי נוראי או ברוע מכוון של הילד 

אלא בצורך למשמעות ושייכות, צרכים בסיסיים ממש כמו אוויר לנשימה!

עלינו לעזור לו לחוש משמעותי בדרכים טובות ויצירתיות, עד שלא יזדקק עוד להתנהגות השלילית.

אשמח ללוות אתכם בסיום הקונפליקט וביציאה לדרך חדשה של שיתוף פעולה, תחושת בטחון, הנאה וסיפוק מהזמן יחד.

כעת, כשאתם כבר מבינים שהתנהגותו נובעת מצורך ממשי במשמעות ושייכות אזי יש לכם כיוון מעניין בפתירת הקונפליקט.

הילד מסמן לנו בהתנהגותו : "אני רוצה להשפיע, לקבוע ולהיות משמעותי פה!" 

תפקידנו- לעזור לו לחוש משמעותי בדרכים חיוביות. 

באילו דרכים נוכל לעשות זאת? 

באמצעות זה שנהפוך תקליט- מהורה מגיב להורה יוזם!

הורה מגיב- מכבה שריפות שהילד יוצר

הורה יוזם- יוצר הזדמנויות ומראה לילד שהוא חושב עליו ומעוניין בו "על אמת".

שיתוף- "אני רוצה לשתף אותך במקרה שקרה לי היום, אתה פנוי?"

התייעצות- "מה לדעתך כדאי לי ללבוש לעבודה היום? את החולצה הלבנה או השחורה?" 

בקשת עזרה- "אני זקוק פה ליד חזקה. אתה פנוי במקרה לעזור לי" ?

התרשמות מיכולות הולכות וגדלות- 

"שמת לב שאתה מגיע כבר למדף העליון? כמה גדלת!"

"איזה יופי אתה עולה לסולם הגבוה, אתה כ"כ אמיץ!" 

נאמר רק דברים אמיתיים ובאופן אותנטי!

התייחסות אישית- נבלה איתו אחד על אחד בפעילות שהוא בוחר. 

המטרה היא להזין אותו בתחושת ערך וכך הצורך יתמלא

והוא יהיה פנוי למשימות התפתחותיות, לשיתוף פעולה ושמחה טבעית שקיימת בו. 

ואם שוב הוא מנסה אותנו? 

ננסה כמה שאפשר שלא להיכנס איתו למאבק!

כפי שנהוג לומר- לטנגו צריך שניים. כך גם למאבק.

אתם יכולים להחליט שאתם משאירים זירת קרב ריקה ונטושה. 

מנין מגיעה המוטיבציה של ילד להפריע, להציק או לקלקל? 

כפי שאתם יודעים, הנטיה הטבעית של בני אדם היא- לשתף פעולה, להיות חלק מהקבוצה, בתוכה לפעול ולהתפתח.

עם זאת, ילדים רבים בוחרים לא לשתף פעולה ו"לעשות דווקא". 

אחת הסיבות היא- המתח הטבעי הקיים בין השייכות לקבוצה ובין תחושת הייחודיות של הילד בקבוצה זו.

שייכות לקבוצה מקפלת בתוכה קונפורמיות, ויתור על חלקים מסוימים באישיותו כדי להיענות לצורך הקבוצתי. המתח הזה מתקיים אצל הילד ובכל רגע נתון הוא בודק- שווה לי להתגמש עבור השייכות? שווה לי לוותר קצת כדי להרוויח את תחושת היחד?

התשובה לכך תלויה בחווית המקום שלו בקבוצה

הוא בודק עם עצמו- מה מקומי בקבוצה? 

האם הקבוצה מקבלת אותי? מעריכה אותי? האם אני נחוץ לה? 

ילד הבוחר בהתנהגות מפריעה מספר לנו משהו על התחושה שלו בקבוצה!

בחוויה הסובייקטיבית שלו, הוא חש חוסר ערך וחוסר משמעות

תחושה שאין לו מקום בטוח להביא את עצמו לידי ביטוי בקבוצה. 

החוויה היא חווית כאב, כיוון שתחושת שייכות נחוצה לאדם בכל שלב בחייו. 

הכאב מביא אותו לחפש דרכים יצירתיות לתפוס מקום. 

גם אם זה נגד המקובל בקבוצה. 

אם לא תראו אותי בטוב, תראו אותי ברע!

הוא מוכן להפריע או לפגוע , בכך הוא מרוויח מעט כח ותחושת שליטה.

אך המחיר הוא גבוה- פגיעה בשייכות. 

פתרון למצב זה- 

כאשר הקבוצה תכיל את הילד ותאפשר לו להביא את עצמו ללא שיפוטיות, 

רק אז הקבוצה תוכל להיות עבורו מקור שייכות מזין, מפרה ובטוח!

בהקשר זה, תפקידנו כהורים הוא- ליצור מרחבים אשר יאפשרו לילד לבטא את הנטיות הייחודיות שלו ובכך נקדם עבורו חוויה שיש לו מקום ייחודי משלו. 

מרחבים לדוגמא- פינת נגרות, גינון, מרחב ליצירה בחומרים שונים, מכונת תפירה, מעבדה לחקירת מכשירי חשמל, מוזיקה או כל דבר שהילד מתעניין בו!

תפקידים מקדמים בקבוצה- להיות חלק מוועדה, להוביל פרויקט, להשתתף בסיעור מוחות, לארגן מחדש את המרחב ועוד… בהצלחה

למרות שנהוג לחשוב על התנהגות מפריעה ככזו שמפריעה לסביבה, האמת היא שהנפגע המרכזי הוא- הילד עצמו. 

בחוויה הסובייקטיבית שלו, הילד זקוק להתנהגות המפריעה כדי לחוש משמעותי ובעל ערך, דרכה הוא מקבל את החמצן הפסיכולוגי לו הוא זקוק- תחושת שייכות וערך, 

אך המחיר הוא גבוה- במקום להיות עסוק במשחק, שיח עם חברים או משימה התפתחותית, הוא עסוק בתחושת השייכות ובנסיון ליצור אותה עבור עצמו.

הוא "תקוע" על הצרכים הבסיסיים ביותר ועד שלא ישיגם לא יוכל להתקדם למשימות התפתחותיות בהתאם לגילו. 

זאת ועוד, הדרך השלילית שבחר מושכת אליו אש וביקורת, והדימוי העצמי הולך ומתקלקל. 

המחיר עבור הילד הוא גבוה. לכן עלינו לראות בהתנהגות המפריעה ביטוי לקושי, זעקה לעזרה. הבנה זו תגייס אותנו לנסות להבין את העולם מעיניו של הילד ולבדוק- למה הילד הזה זקוק כדי להיות הוא עצמו- ילד טוב, יצירתי, חברותי, על כל הפוטנציאל שיש בו. 

יחסים בין אחים- היחסים הארוכים ביותר במהלך חיינו!

מרגע הלידה עד רגע המוות, אחינו שם איתנו.

היחסים בין הילדים מהווים את "החצר האחורית"- שם מותר לומר ולעשות דברים שבחוץ לא יעזו! לקלל, להרביץ, להקניט… דברים שיגרמו בחוץ לנידוי חברתי, בבית מותרים וזאת מכיוון שהבטחון ביחסים הוא אחר. הילדים שלנו מבינים שאחיהם שם להישאר וזה המקום הנכון להתחכך בתחום האפור, המסוכן, הלא מתורבת של חיינו.

ליחסים בין אחים יתרונות גדולים, גם אם היחסים קשים:

-הילדים לומדים להכיר את עצמם, את יכולותיהם, את מגבלותיהם ואת מה שהם מעוררים אצל האחר

-התנסות ביחסים אינטימיים, הבנה חברתית, התקרבות והתרחקות, מיומנויות בינאישיות לחיים בעתיד.

-התנסות בהבעת כעס, אכזבה, תסכול, חוסר אונים ותחרות במקום בטוח שהוא המשפחה, לפני שחווה רגשות אלו בחוץ. 

מדוע אחים הם גם יריבים???

האחים מתחרים על אותם המשאבים של ההורים- זמן, תשומת לב, אהבה, הערכה, כסף.

גם אם ההורים מנסים לתת שווה בשווה, זה לעולם לא אפשרי

ובנוסף- נסיון זה מייצר תחושת קיפוח נוספת אצל הילדים והוכחה לנחיתותם. 

איך עוצרים את המריבות???

אתם כבר יודעים שאת המריבות לא ניתן לעצור אבל כן ניתן למתן! 

ניתן למתן את האש המלבה את המריבה בכל פעם מחדש. 

נקודת ההתחלה היא להבין מאין האש הזו מגיעה?

האש המלבה את המריבה ניזונה מתחושת קיפוח, ערך עצמי נמוך, קנאה.

בגדול- חוסר בטחון במקום של של הילד כאדם נפרד ויציב. 

על כן, עלינו להשקיע את הזמן בחשיבה ובדיקה- מה כל ילד זקוק מאיתנו??? 

לכל ילד יש צרכים ובקשות עומק משלו- ילד אחד זקוק לחיבוקים ארוכים, ילד אחר זקוק לזמן ספורטיבי משותף וילד שלישי זקוק שנקריא לו סיפורים ונשוחח עמו.

מה שמשותף לכולם- שכל אחד מהם זקוק לחוש שרואים אותו, מעריכים אותו ואוהבים אותו ללא תנאי.

מה בהתנהלות ההורית מקלקל ומזיק ליחסים?

השוואות בין האחים מבטלות את הייחודיות של כל אחד מהם. השוואות שמות אותם על רצף אחד ובודקות מי שווה יותר ומי פחות. במקום זה עדיף לחפש את הייחודיות של כל אחד מהם ולתת לה מקום, לטפח את ההעדפות וליצור מרחב ייחודי משלהם. יש ילד שהוא יותר ספורטאי מטבעו וילד שיותר אוהב לקרא וללמוד. האם תחום הלמידה נחשב בעיניכם יותר מתחום הספורט? זה המקום למודעות ובחירה.

"כולם מוצלחים, אבל אם תשפוט דג על פי יכולתו לטפס על עץ, הוא יחיה את חייו ככישלון חרוץ" אלברט איינשטיין 

כלומר- שווה להביט על הילד בעיניים לא ביקורתיות, להתבונן במה שטבעי לו לעשות ומשם לצמוח. 

השוואת תנאים זה הניסיון לתת בדיוק(!) אותו הדבר תמיד, לכל אחד מהאחים. 

הנסיון הזה נשען על הצורך להמנע מתחושת קיפוח. 

אז כפי שאומרים "באשר יגורתי בא לי" כיוון שהנסיון הזה מעביר לילד מסר שנתינה לא שווה היא מסוכנת עבורו ומאיימת על הערך העצמי, לכן הוא בשמירה מתמדת על מה קיבל ההוא ומה קיבלה ההיא, הוא מתקשה לפרגן לאחיו כי הוא חש שזה על חשבונו! נקודת מוצא גרועה ליחסים ביניהם.

למעשה הדבר הנכון יותר הוא לתת על פי הצורך!

נקרעו לילד הנעליים? אין סיבה לקנות לכולם נעליים. 

נקנה על פי צורך, על פי ההעדפה האישית ועל פי יכולתנו הכלכלית.

חפצים אינם מחליפים אהבה, תשומת לב, זמן הורה ילד והתפעלות ממי שהוא. 

"לא אמא, לא נגעתי לך באיפור!!" 

"אבא לא קנה לנו גלידה… אפשר???"

"הצעצוע מהגן אצלי בתיק? לא אני לקחתי אותו! באמת אמא.."

*מדוע ילדים משקרים?*

ובכן, ילדים משקרים מכמה סיבות:

-כדי להימנע מגירוי שלילי (אי נעימות, מבוכה, אכזבה, עונש)

-כדי לטפח דימוי חיובי (אני אכפתית, חזקה, מצליחה)

-מתוקף חקירה ובדיקה של גבולות הדמיון והמציאות

התפתחות מוסרית הינה הדרגתית ומתפתחת לאורך שנות הילדות. לכן, עבור ילדים  עד גיל 5, שקרים מהווים בדיקה וחקירה- של דמיון ומציאות, ניסיון לתחושת שליטה במצב וכד'

עם זאת, כאשר ילד משקר לנו באופן עקבי, רצוי שנשאל את עצמינו-

האם אנחנו מציבים רף גבוה של ציפיות ודרישות?

האם הילד חושש מתגובתנו?

האם הוא מרגיש לא מעורך ולא שווה אם הוא נכשל לדוגמא? 

כשאנחנו תופסים את הילד בשקר אנחנו עשויים לחוש מבולבלים, מופתעים ואף נבגדים.

תגובה תקיפה ומוגזמת עלולה להכניס את הילד לפחד שמא חיבל ביחסים, הרס את האמון

ולעיתים גם חש מתויג כשקרן.

לכן עיסוק מוגזם בשקר עשוי לגרום נזק יותר מאשר תועלת.

עדיף להבין מאין השקר נובע ולטפל במקור הקושי.

מתי מומלץ לפנות לטיפול או הדרכה?

כאשר השקרים רבים או מלווים בהתנהגות לא נורמטיבית- אלימות, גניבה, התקפי זעם המעידים על קושי אמיתי.

לסיכום, עד גיל 5 שקרים אינם מעידים על לקות מוסרית, הם מכילים אף הבנה חברתית כלשהי. ילד משקר כשהוא מבין שהוא עבר על החוק או על נורמה מסוימת אך הוא אינו מוכן לספוג את המחיר בעבור זה.  אם כך, ניתן להסיק שהילד מבין את הנורמה, וזה כבר מעודד. לגבי המחיר- האם לא כולנו מנסים להימנע ממחירים? מה אתם עושים כששוטר תנועה עוצר אתכם? האם בהכרח תדבקו באמת הטהורה? 

כמונו, גם ילדים מנסים להימנע מגירוי שלילי- בין אם זה אכזבה של ההורה ממנו ובין אם זה עונש ממשי, זה כל כך אנושי. 

 הילד זקוק לכם להישרדותו ולכן זקוק לחוש שאתם מעריכים ומוקירים אותו. 

יש שקרים אליהם אנו יכולים להיענות בקריצה להשתמש ב"סיפור" ככלי להכרות עם עולמו הפנימי של הילד!

דרכם ניתן ללמוד- מה חשוב לו, מה הוא היה רוצה להשיג, ממה הוא פוחד…. לכן אני ממליצה בחום להקשיב לדברים בראש פתוח ולפני שאנחנו שופטים, קצת לזרום איתו- לשאול שאלות מתעניינות המזמינות המשך שיח ולשקף מה שאתם שומעים "אני שומעת שחשוב לך להיות חזק ואמיץ"

משתמע מכך שאני לא נופלת במלכודת השקר אך במקביל לא מתעמתת העובדות אלא בוחרת לשים את הילד במרכז "אתה הוא זה שחשוב לי" 

פרשנות כזו בהכרח תפתח את הלב שלנו למציאות הפנימית אותה חי הילד ותאפשר לנו להתחבר לעולמו, לכיסופי ליבו וגם תיצור אמון של הילד בדמות ההורית כדמות לא שיפוטית, דמות הרואה את הילד על סך מרכיביו, מתעניינת בו ומלווה אותו דרך הקשיים.